הדירות הנפרדות שלה נחו על רצועת הגומי של המתאגרפים שלי, קפאו על הגבול

דירות בדידות אחרונות

יכולתי עדיין להרחיק אותה. להגיד לא. לקום וללכת. אבל לא זזתי. הייתי ממוסמר למיטה במילים שלה, בריח שלה, בחום שלה. הייתי אבן מבפנים ומבחוץ, והדבר היחיד בי שהיה חי ויראה היה החלק שהיא עמדה לגעת בו.
פתחתי את פי כדי להשמיע צליל כלשהו, אבל במקום מילים נשפתי:
אלוהים … אירינה. …
זה” אלוהים… אירינה… ” ירד מהשפתיים בגניחה כזו, מוכנות כה נידונה, שהפכה לנקודת אל-חזור. כל מה שבא לפני כן-מילים, חצי קמקים, מגע-התברר רק דירות דיסקרטיות. עכשיו התחיל העיקר.
אצבעותיה, שלא נתקלו בהתנגדות רבה יותר, דחפו בחדות מתחת לגומייה של המתאגרפים שלי. קר מאוויר הלילה, הם שרפו את עורם. התנשמתי, מקומרת בכל גופי, כשכף ידה עטפה אותי בשלמותה, לחצה בכוח כל כך בטוח שגרם לעיניי להיות מעוננות. היא ידעה מה היא עושה. אלוהים, ידעתי.
“אתה רואה,” לחישותיה נשמעו בניצחון ובשתלטנות, ממש באוזן, כשיד שלה התחילה לנוע לאט, בצורה ממדית. – אתה גדול. ואיזה מוצק. הכל בשבילי.
לא יכולתי להוציא מילה. כל העולם הצטמצם לנקודה אחת זו-לאצבעותיה אוחזות בבשרי, לנשימתה על צווארה, להתרגשות הפרועה והאסורה ששרפה הכל מבפנים-ובושה, ופחד, ומחשבות על לנה. היא היחידה שנותרה. הריח שלה. המגע שלה.
היא שחררה אותי וכמעט גנחתי מההפסד, אבל היא כבר הורידה ממני את השמיכה, ואז את המתאגרפים שלי. עזרתי לה בהרמת ירכיה, נשרפתי מבושה ורציתי שזה יקרה מהר יותר, כך שזה לעולם לא ייגמר. היא קמה מהמיטה, ובחושך למחצה, מוארת באור מהמסדרון, פתחה את חלוקתה. לא הייתה שום חולצה מתחת. רק היא. הכל. שדיים גבוהים וכבדים עם פטמות כהות וגדולות, ירכיים תלולות, שיער כהה עבה בבטן התחתונה. היא הייתה אלילה. בוגרת, שופעת, מפתה עד כדי סחרחורת.
אתה אוהב את זה? היא שאלה, מעבירה את ידיה על צדיה, על בטנה, מרימה מעט את שדיה. – אני רטובה רק מהמחשבה עליך.
היא ניגשה למיטה, התכופפה, ולפני שהספקתי להבין משהו, שפתיה עטפו אותי. חם, לח, רך להפליא. צרחתי, חפרתי באצבעותיי בסדינים. לשונה החליקה על המקום הרגיש ביותר, שפתיה התכווצו, ראשה נע בקצב. היא מצצה אותי עם כל כך הרבה חושניות, עם כל כך הרבה צמא גלוי, כמעט חייתי, שליני מציצות נדירות, סרבניות, נראו כמו פטפוטים זעירים. היא הייתה מקצוענית. גרוע מכך-היא הייתה גאון של הוללות. ביד אחת היא ליטפה את הביצים שלי, ביד השנייה לחצה את החזה שלה, ובשקט, נאנחת, בלעה את הזין שלי, בולעת עמוק יותר, עד הגרון.
נשמתי, כבר לא זכרתי את עצמי, נכנעתי לחלוטין לתחושה הזו. – לעזאזל.…
היא התנתקה ממני, רוק עם חוט מבריק נמשך משפתיה לראשי. היא נשמתה בכבדות, עיניה נצצו בחשכה.
אתה רוצה לזיין אותי, סש? – קולה היה צרוד, נמוך. – אתה רוצה שחמותך תהיה הזונה שלך ללילה אחד?
בתגובה, פשוט נהמתי ומשכתי אותה לעברי, על המיטה. היא נפלה עלי, צוחקת בצחוק צרוד ומנצח, והתמזגנו בנשיקה. שפתיה היו מתוקות ממני. סחטתי את שדיה, הם היו כבדים, קופצניים, בדיוק כמו שתמיד דמיינתי בתת מודע. ליטפתי אותם, צבטתי את הפטמות שלי, והיא נאנקה בפה שלי, חופרת את ציפורניה בכתפי.
“קשה יותר,” לחשה, ” אני לא חרסינה.
ואז היא התרחקה, התהפכה ועלתה על ארבע, והניחה לי את התחת שלה. היא הייתה ענקית, עגולה, מושלמת. באור מהמסדרון ראיתי שהיא כולה מבריקה, רטובה, מוכנה.
תגמור בתוכי, היא הורתה, מביטה מעבר לכתפה, ולא היה אלא תאווה טהורה ובלתי מרוסנת בעיניה. – דאלבי אותי כמו זונה. דירות דיסקרטיות כולן שלך.

נכנסתי אליה עם דחיפה איטית אחת

היא הייתה צרה וחמה להפליא, לוהטת בפנים. היא צעקה-לא מכאב, אלא מסיפוק, והניחה את ראשה לאחור. תפסתי את ירכיה, חפרתי באצבעותיי בבשר האלסטי והתחלתי לזוז. בהתחלה לאט, מרגיש כל קפל, כל פעימה בתוכו, ואז הכל מהיר יותר, גס יותר, עמוק יותר. המיטה חרקה והכה בקיר. גופנו התנפל זה בזה במכות רטובות וקולניות. האוויר התמלא בגניחות שלה, בנשימה הכבדה שלי, בריח המין, הזיעה והבושם שלה.

כן! כן, זהו זה! היא צעקה, מתנדנדת לפגוש אותי. – דאלבי את חמותך! הפוך אותה לזונה שלך!
ראיתי את גבה מכוסה באדים, את שדיה רועדים מתחתיה. הרגשתי שהכל מתכווץ בתוכה, מקרב אותה לאורגזמה. ואני עצמי כבר הייתי על הקצה. כל המתח שהצטבר במשך השנים, כל הכעס, כל התשוקה המודחקת, פרצו החוצה בדחיפות הגסות והסוחפות האלה.
נאנחתי, הרגשתי שחושך בעיניים.

תפסיק! – היא צעקה בחזרה, וגופה רעד לפתע בהתכווצות עוצמתית, היא נשפה את האוויר בלגימה וצלעה על הסדינים.
זה היה הקש האחרון. הוצאתי ממנה דירות דיסקרטיות, ובנהמה שנראתה כאילו נמלטה מעומק החזה שלי, גמרתי על גבה, על ישבנה הקפיצי והמטלטל. הזרע העבה והחם היכה אותי בדחיפות עוצמתיות, מלכלך את עורה, את שערה, את הסדינים. רעדתי בכל גופי, נשענתי על ידי הרועדות ולא יכולתי להוציא מילה. באוזניים היה צלצול מחריש אוזניים.
שקט. אחרי הרעש, הגניחות והצרחות הצרודות שלנו, השתררה דממה מחרישת אוזניים. היא הייתה עבה ומפחידה יותר מזו שהייתה לפני כל זה. שכבתי על הגב כשזרועותיי פרושות והסתכלתי בתקרה, הרגשתי את הלב פועם אי שם בגרון, מנסה לפרוץ החוצה. כל הגוף היה רטוב, דביק מזיעה, הרוק שלה, הזרע שלי. האוויר בחדר היה מרוסק וכבד, הריח כמו סקס, בושם יקר וחטא. כל כך מתוק וכל כך מגעיל.
לצדי היא שכבה דוממת, פונה אל הקיר. רק תנועה קלה של גבה מסגירה שהיא ערה. לא נגענו זה בזה. היה פער של חצי מטר בינינו, אבל זה הרגיש כמו תהום. פחדתי לזוז, פחדתי לשבור את ההפסקה השברירית והמפלצתית הזו.
המחשבות החלו סוף סוף לפלס את דרכן בערפל של תאווה וסיפוק בעלי חיים. הם הגיעו בשאריות, חדות ורעילות, כמו שברי זכוכית.
לנה. אמא שלה. חמותי. בגידה. הבגידה הכי מלוכלכת, הכי נמוכה. בזמן שהיא שם, בסנט פטרסבורג, מתמודדת עם בעיות עבודה, אני כאן … אני מזיין את אמא שלה. על המיטה שלנו איתה.
הבטן התכווצה בהתכווצות, זה נעשה רע. כיסיתי את עיניי, אבל תמונה צצה מיד מתחת לעפעפיים: גבה מרוח בזרע, ישבנה הענק, רועד האורגזמה. שוב גל של בושה, חריף ומחליא. אבל הבושה, לחרדתי, התערבבה אחרת. סיפוק עמוק, פיזי, כמעט שרירי. הד של המין המדהים, הפראי, החזק ביותר בחיי. זה היה מתוק. מתוק ומגעיל בו זמנית.

מים, – קולה נשמע צרוד, חסר חיים. היא לא הסתובבה.
קמתי בשקט, הרגשתי את הרגליים מתרוצצות. עברתי על פניה, מנסה לא להסתכל על גופה, על סימני הזרע שלי על עורה. המטבח היה קר וריק. מזגתי כוס מי ברז, הידיים רעדו. לאור הנברשת ראיתי את השתקפותי בחלון חשוך-פנים שקועות ומפוחדות, שיער פרוע. נראיתי כמו פושע. כי הוא היה.
כשחזרתי, היא כבר ישבה על קצה המיטה, גבה אלי, משכה את החלוק מעליה. היא לקחה את הכוס, האצבעות שלנו לא נגעו. היא שתתה בלגימות קטנות וראיתי את צווארה מתוח, את ידה רועדת.

לנה … התחלתי, וקולי נשבר. לא ידעתי מה אני רוצה לומר. “לנה לעולם לא תדע”? זה יישמע כמו תירוץ, כמו לחישה פחדנית של נבל. “מה עשינו”? זה יהיה צבוע. הייתי שותף. יתר על כן, גמרתי כמו הילד האחרון ממראה גופה הסקסי בלבד.
“תשכח מזה,” היא הניחה את הכוס בפתאומיות על שידת הלילה, הצליל התגלגל בקול רם בחדר. – לא היה כלום. הבנת?
היא פנתה אלי. פניה היו עייפים, זקנים. בעיניו לא נותר זכר לברק הטורף הזה, לכוח הזה. היה חלל. והבושה שהיא דיברה עליה, אבל עכשיו מוגברת משולשת.
זו הייתה טעות, אמרה, ולא היה שום כעס או חרטה בקולה. הצהרת עובדה. טעות שלי. אלכוהול, בדידות … לעזאזל יודע מה. תשכח מזה כחלום מפחיד.
היא קמה, הידקה את החגורה על החלוק שלה כל כך חזק שהיא רצתה לחתוך את עצמה לשניים. בלי להסתכל עלי, היא הלכה לדלת. היא עצרה על הסף, אבל לא הסתובבה.

אני עוזב בבוקר. תגיד לנה שאני פתאום מרגיש רע. הכל.
והיא יצאה, סגרה בשקט את הדירות הנפרדות מאחוריה. נשארתי לבד בחדר מלא בריח שלה, עם סדינים מוכתמים בחטאנו. התיישבתי על המיטה והנחתי את ראשי בכף ידי. “תשכח מזה,” אמרה. כאילו זה פשוט למחוק עם מחק. הרגשתי אותה על העור שלי, הטעם שלה בפה שלי. שמעתי אותה גונחת. ראיתי את עיניה מלאות בושה. זה לא נשכח. זה נספג בעצמות, בבשר, בזיכרון עצמו.
והדבר הנורא ביותר היה שלמרות כל הלכלוך והבושה, אי שם עמוק בפנים, בפינה החשוכה ביותר של נשמתי, ידע אחד ויחיד, מביש, זז. הידיעה שאם היא הייתה מסתובבת ומסתכלת עלי באותו מבט כמו לפני שעה, לא הייתי יכולה לסרב לה שוב.